contact us

Use the form on the right to contact us.

You can edit the text in this area, and change where the contact form on the right submits to, by entering edit mode using the modes on the bottom right.

2 Ha-Shfela St
Tel Aviv-Yafo, Tel Aviv District
Israel

+972507652260

BLAH

ReDot.

Ohad Benit

כבר שבוע עבר.
כבר שבוע שאני רוצה לספר על החוויה המעצימה שעברתי בטאיוון ואני פשוט לא יודע מהיכן להתחיל אז הנחתי לזה. 
הנחתי שיום יבוא וכל דבר בעיתו. והנה הגיע העת.
ואני במלחמות עם עצמי, מה לכתוב בכלל על הדבר הזה, מה לספר? מה חשוב יותר ומה פחות? 
מה בכלל מספרים על דבר כזה, בעיר כלכך רחוקה שלא דוברת את השפה 
(גם לא הבינלאומית).
הנסיעה הזאת כללה כלכך הרבה דברים והיא חוויה כוללת שבתוך עצמי התחלקה לשתיים ומצד שני לא התחלקה בכלל. 
לנסיעה הזאת נסעתי לראשונה באופן הכי ספונטני ואולי גם לא צפויי עם אחי האהוב Itay Benit ועם אבא שלי לבד. שכבר עצם העניין הזה זה דבר שונה ומיוחד. ובטח לטאיוון. ובטח למשך זמן שכזה.
היה בזה אלמנט של גאווה עצמית שלא קשורה לeמה, איפה, ולaמה, בכך שאני נוסע עם הגברים התומכים של חיי. 
ואנחנו נוסעים לתערוכה בה אני מציג מגוון מוצרים של השנתיים האחרונות. 
טאיוון הזויה ומיוחדת, וניכר בה הרצון להכנס לתוך עולם העיצוב והעשיה היצירתית. 
ביום ההרצאה שהעברתי ל 60 טאיוונים. הגענו למתחם מרהיב שהיה בעבר מפעל טבק ענק שהפך עצמו ל creative park. 
חנויות קטנות של מעצבים צעירים, תערוכה יפנית מהיפות שראיתי בחיי ותערוכה אחת ישראלית של 50 מעצבים מכל תחומי העיצוב שממלאת אותך פתאום בתחושה עילאית.
אני זוכר שכשנכנסנו לחלל התערוכה, נחשפנו למבנה ולכל עבודות העיצוב שהוצגן שם. אותי, העבודות שלי פחות ענינו (בכל זאת אני מכיר אותם כבר לא מעט זמן) הסתכלתי על אבא שלי וראיתי את ההתרגשות שלו. את הגאווה שלו. את העיניים הבורקות למרות שעות השינה המעטות. 
ואת אולי האמירה העצמית שהוא לא אמר אבל אני יודע שאותה הוא חושב אבל פתאום זה היה ברור: הבן שלי משהו. אני חושב שעצם זה היה שווה את הנסיעה. רק בשבילו. רק בשביל שהוא יראה ויבין פתאום באמת מה אני עושה עם השטויות שלי בסטודיו הקטן מרחק אלפי קילומטרים משם. ואיך מרחוב השפלה השפל הזה שבת״א דברים קורים. זה נתן לו נחת והוא הצטלם לצד הדברים כאילו הם פרי יצירותיו. 
הם פרי יצירותיו חד משמעית!
ואני בכל הזמן הזה מביט בו, אבל בו זמנית מרוגש מעצם המעמד בעיקר כי אני עוד מעט הולך לדבר שעה וחצי באנגלית, ולהעביר בזמן הזה את כל מה שמתחולל לי בראש, וזאת ע״י פירוק תהליכי העיצוב שלי לתוך מתודה מסודרת שהיא בעצם אפעם לא מתודה. 
רק בגלל האהבה שלי אני עובד בצורה מאוד אינטואיטיבית. 
מה שמרגיש לי אני עושה. העיקר שזה יאמר משהו. העיקר שזה יעשה משהו למישהו. יגרום למישהו לחשוב משו או לצרוח בחזרה. הכל מקובל עלי.
ואז הרגע הגיע. 
מתחילים. 
בהתחלה הקול קצת רעד. כל ניסיון לעשות איזושהי חזרה מראש הלך לטימיון. 
(רק לשם הכנות עשיתי חזרה אחת בבוקר ההרצאה על איתי)
והדיבור התחיל לשטוף אותי. 
אני מדבר מציג ועוצר ונותן למתורגמנית לתרגם להם את הראש שלי. 
מדבר ועוצר. 
אני רוצה לקוות שהם כולם הבינו. הבינו מאיפה אני בא ולמה אני עושה את זה. בשעה וחצי להתחיל לספר עולם ומלואו זאת משימה לא קלה.
אבל היה מדהים. היה פשוט מדהים. 
בסוף ההרצאה נתנו זמן לשאלות. 
ואז משהי שאלה (לאחר תרגום): ״הראית פה כלכך הרבה דברים והראית גם איך אתה חושב ורואים שאתה לא עוסק במשהו אחד בלבד. אבל מאיפה כל הדברים האלה צומחים לך בראש מלכתחילה?״
אז נתתי לה את התשובה הכי פלצנית בעולם הרי אין יותר פלצן ממני: 
״אני חושב שכשתהי מעצבת/יוצרת את תדעי, את תביני מאיפה זה בא ומה מניע אותך״ 
היא צחקה. כולם צחקו. גמאני. איזה פלצן.
אבל אני לא באמת פלצן. זה רק הדמות שבניתם לעצמכם בראש! 
ואז פירטתי לה במדויק איך אני עובד כאל מעצב/כיוצר/כאמן ואיך צומחים לי הדברים בראש אבל בעיקר בלב. והסברתי שבעיצוב/אמנות בעיניי הכי חשוב זה הזיהויי. 
לזהות. 
לא בעיות ולא צרכים כי מושגים אקדמאיים כאלה כבר לא ברי זמננו. 
אלא לזהות מה יש לי לומר על משהו. ומה הדעה שלי לגביו ובאילו אמצעים אני יכול להעביר את המסר שלי בצורה הטובה ביותר. כזאת שתמצא מכנה משותף וכולם כולל כולם יבינו גם הפלצנים אבל גם אנשים כמוני. פשוטים.

משם קפיצה קלה להונג-קונג כי אם כבר אז כבר..
והלאה. לדבר הבא. אני כבר פה.

אז תודה אבא ואיתי. תודה שהייתם ליוותם הייתם חלק אתם תמיד חלק.
(אבא לך אני אגיד את זה בארבע עיניים)

video Block
Double-click here to add a video by URL or embed code. Learn more.

ElemenTo

Ohad Benit

לפני כמה חודשים פנתה אליInbal Ben Zaken
הרקדנית והמעצבת והבעלים של Mizo Tel Aviv
שהיא עושה צילומי אופנה לקולקציית הקיץ שלה והיא רוצה איזשהו אלמנט שילווה את הצילומים. 
כבר מעניין!
שאלתי, מה הקונספט הכללי של הקולקציה.
״קיפולים״. היא ענתה. 
ביקשתי ממנה שתשלח לי תמונה של הבדים איתה היא עובדת ואולי איזה שרבוט ידני של הגזרות.
כדיי להבין יותר.
היא שלחה.

אני מתבונן. מנסה להבין מה אני עושה פה וממה, איך לייצר אלמנט פרקטי וייחודי בו זמנית, והכי חשוב איך אני יכול באובייקט אחד ליצור משהו שישמש לצילומים של כל הקולקציה ולא יהיה משעמם.
״קיפולים״. היא אמרה.
אז גם אני.
ניסיתי לתכנן איך ומה אני אעשה ועם איזה חומר אעבוד וכלום לא עבר לי בראש.
איך אני יכול באמת להתחיל לתכנן קיפולים ואיך הם יתקפלו?
יא אלוהים!
איך אני יוצא מזה? לאן הכנסתי את עצמי?
יום שישי הגיע (ביום ראשון הצילומים) אין לי כלום.
לקחתי את האוטו ונסעתי למחסן ברזל, הגעתי (שבת שלום) שניה לפני סגירה.
ראיתי מתכת מגולבנת עובי 3 מ״מ בגודל 2 מ׳ על 1 מ׳ 
(אחרון במלאי אין מקום לטעויות)
ואמרתי אני כבר אקפל את זה אצל המכופף נאלתר שם משהו.
נוסע למכופף המכופף סגור!

ראכב! אני מת! אני חייב להתקשר אליה לומר שאין, אני לא יכול.
אבל אני? אין מצב שאני מבריז ככה! 
איך אני אחיה עם עצמי אחרי ההברזה הזאת?

נסעתי לסטודיו והחלטתי שאני אקפל את זה ביד, 
אבל אין לי מקום בסטודיו לפרוס עכשיו מתכת בגודל כזה. הסטודיו מלא!

אופציית ההתאבדות מתקרבת.

רצף של אילתורים והופ אני מוצא עצמי יושב על הכביש (בין המסריחים של ת״א) מקפל מתכת ביד וחושב תוך כדי שאני חייב שיהיו לזה לפחות 3 פאות כדי שבצילומים יוכלו לסובב ולהתאים את הצבעוניות למגוון הפריטים בקולקציה.

פשוט. אוהד. תחשוב פשוט.

התחלתי לכופף ולמסך (לצביעה)
יצרתי אוריגמי ממתכת כזאת שתוכל להתלות מהתקרה כזאת שיכולה להקפיץ את פרטי הלבוש ולא לגנוב את ההצגה.
כזאת שיהיה אפשר לשחק איתה פיזית ולהשתמש בה בכל מיני ווריאציות צילום.
צילמתי לה ושלחתי. 
היא לא הבינה כנראה את הגודל ואת המבע התלת מימדי בתמונה דו מימדית.

יום ראשון 9:00 בבוקר תלינו את ׳אלמנטו׳ בסטודיו הצילום של Roni Cnaani
שלמזלי יושב ממש מעל הסטודיו שלי
בכל זאת מתכת בגודל 1 על 1 מ׳ (לאחר קיפול)
אז הנה !

אופנה: Mizo Tel Aviv Inbal Ben Zaken
צילום: Roni Cnaani
דוגמנית: Marija Slavec
Photos by Roni cnaani

Photos by Roni cnaani

תרגיל ביחס אישי

Ohad Benit

תרגיל ביחס אישי.

כאשר לכל מוט עץ מתבצע חיתוך שונה, 
והחיתוך נעשה בקפידה וביתר תשומת לב (גם על היד החותכת).
ולכל צורה המתקבלת לכל אחד ואחד מהם
מותאמת צביעה באופן אישי ופרטני 
אשר מדגיש או לחילופין מפרק אותה.
התוצאה היא ללא ספק,
שיעור ביחס אישי.

3 דק׳ שחושפות את התהליך
קצת ארוך, אבל הסוף שמח.

אהה ולסטארטאפיסטים או ההייטקיסטים שבניכם
סחתיין! יא אלוהים. קופת חולים יותר רועש
והאמת לא הייתי שורד שם יום אחד.
אז תודה

HD בלבד (:

FEED.ME.

Ohad Benit


ימים על גבי ימים שעות על גבי שעות, ישנו עיסוק רב בהזנת הדעת,
כבר בשעות הבוקר המוקדמות מתחילים הרחשים וההתרחשויות במשרד בשקט מלווה בצחקוקים:
״אז מה נאכל היום ?״
זאת אחרי שכבר לפחות פעמיים הצצנו על ה News Feed ברשתות השונות.
פייסבוק, אינסטגרם, טוויטר, טאמבלר, לינקדאין, מיקסקלאוד, סאונדקלאוד, פינטרסט ועוד עננים למיניהם. 
(איך בא לי להיות על ענן, אולי בעצם אני כבר)
כל אלה ועוד, הינם רקמה אנושית דמוית צינור המתנה אותנו לרעוב ולהזין.
אין רשת קולקטיבית מזינה שאנחנו לא מחוברים אליה במידה זו או אחרת וכמו ברשתות המזון,
שורות שורות של מדפים מסודרים ואנשים לוקחים/אוספים/אוגרים מכל כדי להשביע את הרעב הגדול.
רשתות צדים אותנו אט אט ומלקטים עוד ועוד משתמשים.  
חומת אש, חומת מגן, חומות של תקווה, אנחנו מוגנים בשם האנונימיות וחשופים לכל
כדגיגי ים שזורקים להם פירור לחם קט וההמונים נוהרים. ניזונים ומוזנים.
עוד אוכל ועוד, רק אני אחטוף משהו לדרך, שלא ארעב.
והרעב גדל עם התיאבון. הוא אינסופי והקיבה מתרחבת.
קולינריה במיטבה. שניצלים לילדים, סלק טבעוני, סיפור אישי עם קורטוב קולקטיבי, רגעים על רגעים, מסעדה טובה, מקרון קטן, מעצב שיער, מעצב פנים, מעצב אופנה, מנתח פלסטי, דיאטה. והכול מוצג כל כך יפה. גם לי בא כזה וכזה וכזה וכזה! בצבעים פסטלים, דהויים ורווים, עם פילטר, בלי פילטר.

גם אני רוצה לאכול את החיים של השני. 
תפסתם אותי.
המרחב הווירטואלי מייצר רגשות, התרגשות, הזדהות, כעס, חופש הביטוי, קידום אינטרסים, אך בעיקר חושף אותנו ללא הגנה וללא מחסומים. ״מרחב מוגן״ נוגע ופגיע.
הכל בשם האנונימיות המאפשרת לומר את כל העולה על רוחנו. ל
כתוש, לרמוס, לטגן, לבשל, להכניס, להוציא ולתת. לתת למי שצריך מה שצריך.

מי ומהי הדמות האמיתית והמורכבת העומדת מאחורי עוד אמירה, חוויה, דעה, יצירה, תמונה?

יצירה עצמית קולקטיבית של זהויות בדויות כשהבדיה הכי גדולה היא שבעצם כולנו.
כ ו ל נ ו שם, עם הלב והקרביים והדמויות אמיתיות, חיות ונושמות.

המרחק הווירטואלי מתעתע ובכל זאת מצליח לחשוף את עומקם ומורכבותם של דברים. של דמויות.
של אנשים. 
שלי.
הצינור האנושי הזה כרוך סביבנו כחבל הטבור ומספק את כל הצרכים, אכילה, שתייה ונשימה.

רק שלא נחנק בסוף.
תנועה ועריכה: אבי מצליח

חמישה ממדים

Ohad Benit

לפני כחודש/יים פנו אלי מסאגה לשיתוף פעולה בין מאיירים למעצבים לקראת שבוע האיור הקרב ובא (הנה הוא כבר פה)
אני חושב שמיד עלתה בראשי גפן רפאלי  Dailydoodlegram
היא והאיורים הנקיים והמדוייקים שלה זימנו את ראשי לחשוב שדווקא שיתוף פעולה ביני ובינה יכול להיות מאתגר ומעניין.
היא מהמקום הנקי, הקו העדין, הדיוק והאסתטיקה. ואני דווקא מהמקום ה״ראפ״ יותר, הנוקשה. הפחות עדין נקרא לזה אבל עם המון רגישות אולי יכולים למצוא מכנה משותף במיוחד כשהרקע הוא לבן :)
והמבין מבין!

שלחתי לה הודעה והיא נענתה בשמחה. (מסתבר שהיא הוזמנה גם כן :)

התחלנו לפרוט במהרה בעודנו יושבים על כוס קפה את שיהיה, מה עושים ואיך. 
אישית, אני פחות מחפש בעבודותי את המוצר הספציפי זה או האחר.
יותר מסקרן אותי התוכן. מה? מאיפה ולמה?
חיבורים שאני עושה בראש בין ממד אחד למשנהו והפוך, בין טכנולוגיה אחת לאחרת, בין חומר זה לאחר וכן הלאה.
הרבה ניגודים. כמוני בעצם!

ככל שעיבדתי בראשי את החיבור ביני ובינה מצאתי כי, בראש ובראשנה המטרה היא לחבר בין היכולות שלה כמאיירת דו מימד ליכולותיי שלי שעיסוקם יותר בתלת מימד ובפיענוח צורה.
מקריאה מהירה על מהות האיור מצאתי כי: ״איור הוא הסבר לא מילולי. איורים הנלווים להסברים כתובים וליצירות אומנות כתובות מבארים את תוכנם. במשמעות המצומצמת יותר, מתייחס המונח "איור" לתוספת חזותית ליצירה טקסטואלית.״ (ויקיפדיה)
החלטנו לשחק בחוקרים במעבדה עם מגוון החומרים שעומדים לפנינו כדי להגדיר את גבולות הגזרה:
מילים - טקסטים שכל אחד ואחת מאיתנו כתבו.
קו - דו מימדי ויד יציבה.
חומר - תלת מימדי היכול לייצר קשיחות ויציבות מחד ומאידך יוכל לשעתק ולשמר את האופי של עבודת היד.
טכנולוגיה - שמירה על מסורת ההדפסה ומציאת הטכנולוגיה החדישה שתוכל לחבר בין הדו והתלת ממד.
ממדים - דו מימד + תלת מימד = חמישה ממדים
לאחר שכל החומרים הפיזיים והמטאפיזיים לפנינו אפשר להתחיל לעבוד.
התחלנו לצעוד מעט אחורה וקדימה, גפן התחילה לאייר ידנית את הסיפור על בסיס הטקסטים שכתבנו כל אחד ואחת ויצרה סיפור דו ממדי שלא רק מנסה לפענח ״איורית״ את הטקסט אלא פותח עולמות שונים לסיפור החדש שנוצר.

IMG_3263.JPG

האיור הידני הועבר לכדי קובץ מחשב כזה שגם אני אוכל לעבוד עליו בתוכנות תלת ממד והפיכת האיורים השטוחים לאלמנטים נפחיים בעלי ממד נוסף.
תוך הכנת הקבצים מצאנו כי הבחירה הטכנולוגית להשתמש במדפסת התלת מימד הביתית, תואמת את הקונספט המדובר.
מלבד הערכים אותם היא טומנת ליצירת תלת מימד ושמירה על ״ערכי הדפוס״ (הדפוס דיימנו) מתקבל חיקויי דיי מוצלח של תנועה ידנית על מצע שטוח, כמו גם חומר פלסטי קשיח אבל לא מאומץ ולא מדוייק מידיי (הבריחות הקטנות נותנות חן ומדגישות את ״עבודת היד הרועדת״) ויכולת שמירה על אלמנטים אמורפים בתלת מימד.

תלת ממד                                                                                                                                                               דו ממד

תלת ממד                                                                                                                                                               דו ממד

new.jpg

עם סיום ההדפסות התחלנו לבצע בחירות קפדניות של מה נכנס ומה לא. העמדה וקומפוזיציה בתוך 2 ספרים כרוכים כמדף אלומניום ומחוברים אל הקיר.
לאור ההגדרה הויקיפדית היה חשוב לנו להחזיר את הכל האיורים החדשים לתוך המערך המקורי בהם יושבים וזה הספר כמובן.
שני ספרים ישנים שעליהם נעשו מניפולציות וחיבורים של האיורים המודפסים החדשים בצורה שיוצאת מהספר ולאו דווקא נשארת בתוכה. ובכך מחיים את הספר מחדש ונותנים לו נפח וממד אחר ושונה מהרגיל.

תהליך העבודה היה מחקר צורני, מבני, קונספטואלי וכן זוגי של חלוקת עבודה והעמסת יכולות שונים הכולאים בעצמם חידוש קונספטואלי ולאו דווקא פרקטי ״כמתבקש״ (לפחות ממני כמעצב מוצר:)

פירוט רחב יותר על שאר הפרויקטים ושיתופי הפעולה תוכלו למצוא ב xnet
הפרויקט מופיע כחלק מתערוכה הנקראת סינדיקט עבור שבוע האיור בגלריית סאגה 

צילום: עידו אדן

צילום: עידו אדן

PETTY CUP

Ohad Benit

ביום סגרירי אחד
עוד כשהלחות התלאביבית הייתה בגדר הסביר יש לומר,
ישבתי לי לקפה בשדרה.
איך לומר זאת?
כל המופע ראווה הזה לא ממש בשבילי.
אני בכלל איש של קפה שחור קטן בגינה.
בלי אנשים, בלי צעדות, בלי תהלוכות, בלי מבטים,
בלי משקפי שמש, בלי סטייל (ויש עלי סטייל)
ובכל זאת יש הנאה קטנה אמנם לא צרופה, 
של ישיבה בשדרה במיוחד כשהבריזה נעימה וחולפת על פניי.
אז נעמדתי בתור הארוך כמו כולם.
לא סובל את התור הזה! אין דבר מיותר יותר מלעמוד בתור לקפה.
עומד בתור. לקפה. 
כשמגיע תורי אני תוהה מה בכלל אני עושה פה
הרי אין להם קפה שחור באמת.
ובעודי עומד שם אני תוהה לעצמי
מה פשר העמידה? מה פשר ההמתנה?
למה אני מחכה בעצם? למה כולם מחכים? ולמה זה לוקח כלכך הרבה זמן.
כולה קפה!
קפה טוב יותר או טוב פחות, אניניי טעם למינהם מן הסתם יחלקו
אבל אין כמו הקפה השחור כשהעיניים עוד נפוחות,
לצידו של שולחן העבודה תוך תהייה של מה אני הולך לעשות היום?
כשבתוך זמן שתיית הקפה ישנה בהייה אובדנית. כזאת שהזמן לא מוגדר בה
בניגוד לשדרה.

איפה היינו?

אההה.
אז עמדתי שם בתור הבלתי נסבל הזה
והבנתי. הבנתי שהעיסוק הקטנוני הזה באיך אני שותה את הקפה שלי
או באיך שכולם שותים (כל אחד בשלו) הוא זה שלוקח זמן.
לך תעכל משפט כמו: ״הפוך חזק חזק, 3 מנות קפה, חלב סויה, רותח, בלי קצף״
אח״כ עוד מצטרף כל עניין הסוכר/בלי סוכר/סוכרזית ושות׳

ושוב כהרגלי הבנתי.
הבנתי שכל הקטנוניות הזאת היא כ״כ מיותרת מבחינתי.
שכל הזמן הזה שחכיתי,היה בעצם חלק מהמופע ראווה
לקראת גולת הכותרת. (חבל שאין פה חצוצרות)
הגיע תורי!
אמריקנו. (חייב לתת את המופע שלי) לא תודה. בלי חלב בצד. 
זה הכי קרוב לקפה שחור שאפשר :/
אז עכשיו מה אני עושה עם כל המידע הזה שצברתי לי במשך 12.2 דק׳ של המתנה?

להקצין. הכי טוב זה ללכת לקצה.
ואם כבר קטנונים אז עד הסוף!

אז הלכתי, קניתי כוסות שנראו לי מתאימות, לא הרבה. 15 מכל סוג
ויצרתי סדרה קטנה, ממש קטנה, 162 כוסות קפה, 9 סוגי קפה שונים, 3 אפשרויות המתקה,
אשר מסומנים גרפית אחת אחת באופן הקטנוני ביותר.
הרי אני הכי קטנוני!
 

Ohad Benit

ארגז כלים.
ארגז כלים הוא אחד הדברים החשובים בחיי,
אני אוהב למלא אותו כל פעם קצת. 
כל תערוכה, כל מכירה, כל סכום כסף קטן כגדול
אני משקיע בארגז הכלים.
פעם בקטנים, פעם בגדולים.
בתוך הארגז יש גם המון כלים מאולתרים, כאלה שאני מוצא
ביום יום שלי, כאלה שהם לאו דווקא שימושיים באספקט הפרקטי
שלהם, אם כי בפן הקונספטואלי שלהם.
לפני זמן מה הרגשתי שחסר לי סאונד. 
חסר לי הידע לייצר סאונד כלשהו. לא משנה מה. כזה שיפעיל אצלי חושים אחרים. 
כאלה שיגעו לי בלב בלי ניסורים, בלי חיתוכים, בלי שיופים, בלי יפיופים.
מוסיקה תמיד הייתה בנשמתי.
אני זוכר שעוד בגיל מאוד צעיר אימי שלחה אותי לחוג פסנתר.
הייתי אומר שזה לא צלח במיוחד.
אבל המורה אמר שיש לי חוש קצב מפותח.
מה יותר מזה?! נדמה שאז זה הספיק לי ופרשתי מהר מאוד מהעניין.
בכל זאת בחור פרקטי.
אז הלכתי. הלכתי ללמוד קצת. ממש קצת. 
ומהידע הקטן שצרבתי הלכתי לאלתר בתוך עולם בלתי ידוע.
ואני מתרגש כמו בגן ילדים.
עכשיו זה הזמן לסוג של סגירת מעל ופתיחה של מעגל חדש בחיי.
הנה הסאונד והוידאו. 
שלי.

Ohad Benit

NEW FEED
לפני 10 שנים סיימתי לימודי במחלקה לעיצוב תעשייתי.
לפני 7 שנים הקמתי עם עצמי את הסטודיו Mishmaacool. Undesigner I אל מעצב
לפני 5 שנים התחלתי דרכי כמרצה במחלקה לעיצוב תעשייתי.
לפני 3 שנים יצאתי עם קונספט תערוכות ה FEED US.
לפני 2 שנים הפכתי ל Undesigner ומשם קצרה הדרך ל FEED ME.

FEED US / FEED ME 
הפכו לאמירה המאוד מאוד ברורה שלי על עניין התעשיה פה בארץ, 
על הבעיתיות שבצרכנות המקומית בכל תחומי העיצוב (מוצר, אופנה, גרפיקה, פנים) נטולת המעוף וההערכה ל״רעיון״ המחפשת מוצר מוגמר, כשהשיח המקומי טרוד בשאלות מהותיות כדוגמאת ״מתאים לי לסלון או לא?״ , ״הצבע חמוד?״, ״אבל זה לא ישב יפה עם...״ אלו בהחלט נקודות התיחסות ברכישה אבל רק נקודות קטנות בתוך מערך כולל!
אין הערכה לדרך, אין הערכה למסורת עבודה, אין הערכה לרעיון! 
בוודאי שלא בתצורת תגמול הולם עבור שעות החשיבה, שעות הפיתוח, שעות הקללות כשזה לא עובד וצריך להתחיל הכל מחדש, כמות החומרים הבלתי סופית רק בשביל לדייק בבחירות, העיניים שלא נעצמות בלילה כי חסר משהו ואני עוד לא יודע מהו... אבל הוא יגיע! (הוא תמיד מגיע בסוף) 
תהליכי התהוות ארוכים כאלה שלא ממש ניתן לכמת לזמן אפילו לא לכסף (כן כסף) ותוצר מוגמר סופי אחד היושב בתוך מערך שלם של עוד ועוד תוצרים סופיים שונים.

היום אני קצת שמח קצת עצוב.

מצד אחד, יש הערכה ופירגון מכל הסובבים. יש התפלאות. יש הבנת החומר הנלמד. 
מצד שני, אין ממש היכולת לתגמל (אגב בזה כולנו אשמים או אלה היושבים מעלינו, אבל זה לא העניין, למרות שבהחלט חלק)
מהצד השלישי והמסכם, הערכה מילולית/חברתית/חיבוקית/פירגונית וכיוצ״ב לא באמת מצליחה לספק מקום לעוד ועוד יצירה, אם כי כן מכילה בתוכה יצר מוטיבציה שלעיתים אינו פחות חשוב.

היום! אחרי מלחמות אינסופיות והתעקשות להעביר מסר. 
נראה לי שאמרתי את שלי מספיק. נראה לי שהבנתם. 
אם לא כאן אז בתערוכות ואם לא שם, אז פה ואם לא פה אז באחד על אחד (ברבים אני קצת פחות טוב).

לפני 1 יום מצאתי לי בית בו אוכל להעמיד את המוצרים שלי למכירה 
ואקבל הגינות קונסיגנטיבית. אקבל הבנה על הוצאות חומרי הגלם. 
אקבל הבנה שאין במוצר שיצא מידיי מתג און אוף בלבד אלא הרבה מעבר לכך. 

שתי אופציות. התפשרתי או הפשרתי. אחד מהשניים.

בקיצור שמח לבשר כי החל מהיום לאט לאט, תוכלו למצוא את עיצוביי, פרי רעיונותי ב SAGA TLV - בית לעיצוב ישראלי בלבד. (שישאר ככה!)

שם סוף סוף תוכלו לקבל תשובה בכמה אני מעריך את עצמי. כמה אני חושב ששוה רעיון!

תלכו לבקר שם חוץ ממני יש שם תוצרים ישראלים מופלאים שלא תמצאו ברשתות ״החברתיות״ (רבי פנחס 4 - שוק הפשפשים)

לתשומת לב הקוראים. הידיים שלי עוד רועדות מעצם הכתיבה עצמה.

Ohad Benit

אז כמה שווה רעיון באמת?
מסקנות התרגיל השני במהדורה Feed/Me #2 בעיבוד מוחי כרגע ומן הסתם בעתיד תעבור טרנספורמציה צורנית כזאת או אחרת. 
אבל האמת! דיברתי כ״כ הרבה על זה בתערוכה/מכירה. 
אז אני מעדיף לדבר על החוויה באופן גלויי ופתוח לקול.
שנה שעברה עם סיום ה Feed/Me הראשון חשבתי לעצמי זמן מה לאחריו, שהסיפוק הוא עצום וצריך לשמור על כח האנרציה ואני חייב להמשיך ולהעביר את המסר שהוא מבחינתי החשוב ביותר מכל המוצרים המתאגדים יחדיו לכדי אמירה: 
אנשים לא צריכים לשלם על חומרי הגלם אלא על הידע, על היכולת, על הרעיון. 
לתומי הרב אמרתי לעצמי: טוב! עוד שלושה ארבעה חדשים אעשה עוד אחד. עם הזמן הבנתי כמה חטאתי לעצמי הרי כמי שעוסק ביצירה, ההוויה הינה יומיומית, הרעיונות אינם באים מעצמם ואינם מוכנים מן עצמם. תהליך ההבניה הרעיונית והפיזית מתבשלים לאורך זמן רב, כסוג של פרמידה כשחלוקת המשקל הינה שווה על כל חלקיה ואבריה, ולא רק על הבסיס, יצוק ככל שיהיה, כבמגדל שרק בסיסו נושא את המשקל הרב. 
ולמעשה תהליך הבניה הן המחשבתית והן הפיזית לוקחים זמן רב יותר כבשלות לבגרות. 
כך גם אצלי.
כך גם כאן. 
עברה שנה עד ל Feed/Me #2. 
חוויה עמוסת רגשות ואמוציות כשכולן באות לידי ביטויי בסופו של דבר בצורה (במקרה האחרון יש לומר) גאומטרית. תהליך ארוך ומורכב של החלטות, של בדיקות, של אבחנות קטנות ודקות, איך ומה אני מייצר במו ידיי, את שעל ליבי בלי שום קשר ולו הקטן ביותר לרווח כלכלי, אלא לרווח העצום של עצם האמירה עצמה. בכל פריט ופריט שעיצבתי ולכדי סגירת שפה תקשורתית שמחברת בין כולם. הן ברמה העעצמאית של כל מוצר ומוצר והן ברמת הפרזנצטיה והתצוגה הכללית של כל הדבר הזה שנקרא Feed/Me. 
לעצמי. ורק לעצמי אני חושב שהצלחתי. הצלחתי להרים לפתח ולסגור את הדבר הזה שבכל צורה אפשרית ומכל זווית אפשרית הוא אני. פשוט.
אני רוצה גם להודות לכמה אנשים מדהימים שפגשתי בדרך חלקם כבר מזמן וחלקם חדשים שהתגלתי אליהם זה זמן קצר לפני התערוכה. הראשונה Romy Silber Benit זאת שלצידי שיודעת לתת לי בכזאת קלות את החופש ללכת לעבוד עד 2 בלילה גם כשיש 2 נוספים בבית. שמלווה ומייעצת בכל צעד ושעל, והחותם לכל. השני David Pearl שבלעדיו, בלעדי הרגישות והאבחנות המגשרות ביני לבין הסביבה (:) כמו גם בפעם הראשונה הדבר הזה לא היה קורה. השלישי שהוא גם השני וגם הראשון Itay Benit אחי המוכשר (בפני עצמו) שצילם ועבד לא פחות קשה ממני בכל ההקמה והפירוק של הדבר הזה. ושיתף איתי פעולה בפרויקט רגיש רגיש ומשפחתי. ל Sivan Talmor על הקול המופלא. על הפשטות. הצניעות ומילים העדינות והיפות שסגרו את שלושת הימים העמוסים רגשית האלה. ל Adi Biran המקסימה מ @splacer שבלעדיה לא הייתי ככל הנראה מוצא את החלל הזה שבו הצגתי ועם כלכך הרבה רגישות והבנה ידעה לתת יד ולעזור לי בחיפוש אחר החלל הכי מתאים. ולשני אנשים פשוט טובים טובים Omer Boni ו Anat Rachel Cederbaum נציגי בעלי החלל שהיו מקסימים, אדיבים ופתוחים לכל מה שביקשתי!
ואחרונה קטנה כדי באמת לסיים את סאגת ה״ותודה להורי שהביאוני עד הלום״ (מהבר מצווה) 
ל Avital Pudinsky ו Yael Bodasher על העזרה הגראפית בפרויקטים השונים!
אז במילת סיכום אחת קטנה ומשמעותית לכל מי שהגיע לראות, לשמוע וגם קצת לגעת לי בלב.
תודה.

Ohad Benit

את האתר (האינטרנט) הקודם שלי בניתי לבד. 
אופייני לחולה שליטה ובעל הכרה שאין מכירים את תוכי תוכי יותר טוב ממני עצמי.
מאותה עבודה סזיפית של מציאת אלמנטים ויזואלים, שיכולים במידה כזאת או אחרת, להסביר לסובבים במה אני עוסק, יצאתי עם תובנות חשובות;
הראשון, הבנתי טוב מאוד למה בחרתי לעסוק בתחום עיצוב שונה מזה העונה לשם ׳תקשורת חזותית׳ (עיצוב גרפי). פיקסלים ועבודת מחשב מרובה מעולם לא עשו לי טוב בלב גם לא לראיית ה 6x6 שלי.
השני והחשוב מכל שאני חייב לשחרר. אני חייב לשחרר את השליטה.
חייב לשחרר את הסימטריה שבתוכה אני שבויי. 
לימים מצאתי גם כי האתר הקודם היה יותר מובנה לעצמי, תיק עבודות עצמי, שרק אני יכול ומצליח להבין באמת מה הולך שם, במה אני עוסק ומהי סביבת היצירה שלי ופחות לסובבים אותי (גם לכאלו שאינם מכירים אותי), שעיינם אינה מזוינת וטוב שכך. 
ואז בעוד תהליכי החשיבה על בניית האתר החדש מצטופפים במוחי.
הגיעה  Yael Bodasher אלי לסטודיו לרכוש גוף תאורה, ודיברנו. 
דיברנו על עיסוקיי, דיברנו על עיסוקייה, תיקשרנו חזותית/חזיתית. 
על הדרך שאלתי את דעתה הכנה על האתר שלי והיא אמרה את דברה בקצרה. 
והבנתי שמצאתי.
מצאתי מי יבנה לי את האתר החדש.
הבנתי שיש סיכויי שאני אשחרר מעט את הרסן לעצמי ואניח את השליטה בצד. 
היא לקחה ממני הארד דיסק עם 100 טון תמונות, 10 טון עבודות במגוון תחומים,
2 טון אי בהירויות ו - 1 בלאגן אטומי מולקולרי (איראני או שלא). 
בכל זאת לך תארגן לעצמך קופסא שחורה עם עשר שנות עשייה ויצירה. 
היא לקחה ונברה בו בצורה דיי חושפנית יש לומר. הלו, כל כולי שם. 
היא הצליחה באופן מאוד מדויק, מאוד מפתיע, לפענח אותי, להכנס לתוך תוכי ובעיקר להבין. 
להבין את צורת החשיבה שלי.
את מה שאני רוצה, את איך שאני רוצה ובעיקר כמה. כמה שאני רוצה. מה ממה ולמה.
הרי בסופו של דבר הכל תלויי במינונים הנכונים. 
יאמר לזכותי (אם יורשה לי) שהפנמתי מסקנות מבניית האתר הקודם ונתתי לה באופן שהפתיע בעיקר את עצמי חופש עבודה ויצירתי מלא בתצורת; 
״קחי. זה שלך עכשיו, ובחייאת תעשי לי יפה״ smile emoticon
את התוצאה אתם תשפטו.
אני בנתיים הולך לעשן סיגריה.

הנה האתר החדש שלי! איזה כיף! אתם בתוכו :)

יעלי. תודה.